פרק 1: מרחובות רוסריו אל פסגת המשחק
רחובות המרוצפים של רוסאריו, ארגנטינה, הדהדו בצליל הקצבי של כדורגל עור בלוי שמקפץ על קירות מבולבלים. ילד צרוד, לא יותר משמונה שנים, טווה בין סמטאות צרות, רגליו רוקדות עם הכדור כאילו הן מחוברות בחוט בלתי נראה. ליונל מסי היה קטן לגילו, המסגרת שלו עדינה וקלילה, אבל תנועותיו דיברו על כישרון יוצא דופן שיכבוש בקרוב את העולם. אביו, חורחה מסי, התבונן מרחוק, תערובת של גאווה ודאגה חורטת קווים על מצחו. המשפחה ידעה שמשהו מיוחד שוכן בתוך הילד הקטן הזה - מתנה שעשויה להיות המסלול שלהם לצאת משכונת הפועלים הצנועה של באריו לאס הראס. אבל הפוטנציאל הזה בא עם אתגר משמעותי: הגדילה של ליונל נבלמה בגלל מצב הורמונלי שאיים להגביל את חלומותיו. טיפולים רפואיים היו יקרים, הרבה מעבר לאמצעים של משפחת פועלים. טיפול בהורמון גדילה יעלה מאות דולרים מדי חודש - סכום בלתי אפשרי עבור חורחה, שעבד כמנהל מפעל, ואשתו סיליה, עובדת ניקיון במשרה חלקית. תקוות המשפחה תלויות באופן מעורער בין המיומנות יוצאת הדופן של ליונל לבין המחסומים הפיננסיים שנראו בלתי עבירים.
תרבות הכדורגל המקומית של רוסריו פעמה בעורקיו של כל נער צעיר, אבל הקשר של מסי היה שונה. במקום שבו ילדים אחרים שיחקו כלאחר יד, הוא נע בהבנה אינטואיטיבית שהפרידה בינו לבין בני גילו. סבו, שצפה בו משחק, יזכר מאוחר יותר איך אפילו בגיל כה צעיר, ליונל היה בעל מערכת יחסים על טבעית עם הכדורגל - זה היה הרחבה של הגוף שלו, הגיב לרצונו בדיוק מדהים. Newell's Old Boys, מועדון כדורגל מקומי עם היסטוריה עשירה, הפך לבית האמיתי הראשון של מסי מחוץ למשפחתו. כאן, מאמנים וחברים לקבוצה זיהו במהירות שלשחקן הזעיר הזה יש משהו יוצא דופן. מרכז הכובד הנמוך שלו, השליטה המדהימה בכדור והיכולת לשנות כיוון באופן מיידי גרמו לו להיראות כמעט קסום על המגרש. אבל מתחת לכישרון המתהווה טמונה פגיעות עמוקה. המחסור בהורמון הגדילה איים לדרדר הכל. כל בדיקה רפואית, כל מדידה הפכו לרגע של מתח עבור משפחת מסי. האם חלומותיו של בנם ישרדו את האילוצים הביולוגיים שנראו נחושים לעכב אותו?
פרק 2: שנות ברצלונה: מורשת שאין כמותה
אצטדיון הקאמפ נואו פעמה באנרגיה חשמלית, שאגה של 99,354 אוהדים יצרה רקע רועם למסע יוצא הדופן של ליונל מסי. מהרגע שבו עלה לראשונה על המגרש המקודש הזה כנער, משהו קסום התבשל - מהפך שיגדיר מחדש את הכדורגל לנצח. בגיל 17 בלבד, המסגרת של מסי הייתה שברירית, גופו עדיין נלחם במחסור בהורמון הגדילה שאיים לדרדר את חלומותיו. אבל רגליו סיפרו סיפור אחר. הם דיברו בשפה של כדורגל טהור, רקדו סביב מגנים עם אינטואיציה שנראתה כמעט על טבעית. פרנק רייקארד, מאמנה של ברצלונה באותה תקופה, זיהה משהו מיוחד - כישרון גולמי שחצה את המגבלות הפיזיות. הופעת הבכורה שלו ב-2004 הייתה יותר מסתם משחק; זו הייתה משיכת המכחול הראשונה של יצירת מופת שתתפרש על פני כמעט שני עשורים. הקשר של הארגנטינאי עם ברצלונה לא היה רק מערכת יחסים מקצועית - זה היה אהבה עמוקה שתיצור אגדות, תשבור שיאים ותעניק השראה לדורות. סגנון המשחק של מסי היה שירה בתנועה. איפה ששחקנים אחרים ראו מכשולים, הוא ראה הזדמנויות. מרכז הכובד הנמוך שלו, בשילוב עם שליטה יוצאת דופן בכדור, אפשרו לו לקלוע דרך קווי הגנה כמו מחט דרך בד. המגנים היו מזנקים, רק כדי למצוא את עצמם אוחזים באוויר בזמן שמסי חולף על פניו, חיוך מתנגן לפעמים על שפתיו - לא מתוך יהירות, אלא שמחה צרופה של המשחק. השנים בברצלונה הפכו לסימפוניה של הישגים. ארבע תארי ליגת האלופות, עשר אליפויות לה ליגה, שישה פרסי כדור הזהב - כל גביע מעיד על כישוריו יוצאי הדופן. אבל המספרים היו רק סטטיסטיקה; מה שהפך את מסי למרשים באמת היה איך הוא הפך את המספרים האלה לנרטיבים רגשיים שכבשו את לבם של מיליונים. השותפות שלו עם חברים לקבוצה כמו צ'אבי ואינייסטה יצרה פילוסופיית כדורגל שתילמד באקדמיות ברחבי העולם. טיקי-טאקה, סגנון משחק המאופיין במעבר ותנועה קצרים, מצא את ביטויו הרהוטה ביותר באמצעות החזון והביצוע יוצאי הדופן של מסי. כל שער היה יותר מסתם ציון - זה היה רגע של ביטוי אמנותי. בין אם קלע כדור חופשי לפינה העליונה או כדרור על פני קבוצות שלמות, מסי גרם לבלתי אפשרי להיראות ללא מאמץ. רגלו השמאלית לא הייתה רק איבר; זה היה מכחול, ומגרש הכדורגל היה הבד שלו.
