פרק 1: השנים המעצבות
הרחובות המאובקים של רוסריו, ארגנטינה, הדהדו בחבטות קצובות של רגליו של ילד קטן נגד כדורגל עור בלוי. ליונל מסי נע בחן יוצא דופן, הכדור לכאורה הרחבה של גופו, טווה בין מכשולים מאולתרים עם אינטואיציה שהתריסה נגד גילו הצעיר. בגיל חמש בלבד הוא כבר היה שונה - לא רק ביחסיו יוצאי הדופן עם הכדור, אלא באתגרים שיגדירו את חייו המוקדמים. אביו חורחה התבונן מרחוק, תערובת של גאווה ודאגה חרוטה על פניו המעוותים. משפחת מסי ידעה שהבן הצעיר שלהם מיוחד, אבל הם גם הבינו את המכשולים שעומדים לפניהם. ליונל היה קטן יותר מילדים אחרים בני גילו, גופו נאבק במצב שאיים לגנוב את חלומותיו לפני שהם יתעצבו במלואם. מחסור בהורמון גדילה - אבחנה שהייתה מוחצת את רוחם של רוב הילדים - הפך לאתגר הגדול הראשון בחייו של ליונל. הדיווחים הרפואיים היו קשים: ללא טיפול, הוא יישאר נמוך משמעותית מבני גילו, התפתחותו הפיזית נפגעת. עלות הטיפול הייתה אסטרונומית עבור משפחתו ממעמד הפועלים, מחסום בלתי עביר לכאורה לעתידו הפוטנציאלי. אבל משהו בער בתוך ליונל הצעיר - נחישות שתהפוך לנשק הגדול ביותר שלו. כשילדים אחרים רצו ושיחקו, הוא התאמן. כשהרופאים דיברו על מגבלות, משפחתו ראתה רק אפשרויות. אמו מריה, מגינה חריפה, סירבה לתת לאבחנה להגדיר את גורלו של בנה. בגראנדולי, מועדון הכדורגל המקומי שבו ליונל למד לשחק לראשונה, המאמנים התפעלו מהמיומנות יוצאת הדופן שלו. הוא היה קטן, כן, אבל הוא נע בנזילות שגרמה לילדים אחרים להיראות סטטיים. הכדור הגיב לו כמו בן לוויה נאמן, שינה כיוון בעדינות שהציעה משהו יותר מסתם תרגול - זה היה אינסטינקט, שפה טבעית שליונל כאילו מדבר בצורה מושלמת. אחיו הגדולים, מתיאס ורודריגו, הפכו לחבריו הראשונים לקבוצה ולמבקרים הקשים ביותר. הם דחפו אותו, אתגרו אותו, והבינו כבר אז שלליונל יש משהו יוצא דופן. ברחובות הצרים ובמגרשים המאולתרים של רוסריו, אגדה עשתה את צעדיו הראשונים. ההקרבה של המשפחה תהפוך לאגדית. חורחה עבד שעות נוספות, מריה ניהלה את משק הבית הצנוע שלהם, כל זאת תוך כדי חיפוש אחר דרכים לממן את הטיפולים בהורמון הגדילה שיתנו לליונל סיכוי להילחם. כל זריקה הייתה יותר מהליך רפואי - זו הייתה השקעה בחלום שנראה בלתי אפשרי ובלתי נמנע כאחד.
מסי: אגדת כדורגל - פרק 2: העלייה לכוכבים
אצטדיון הקאמפ נואו פעמה בציפייה חשמלית כשליונל מסי צעיר עלה למגרש. בגיל 17 בלבד, המסגרת הקלה שלו סתרה כישרון יוצא דופן שיחולל בקרוב מהפכה בכדורגל. צוות האימון של ברצלונה זיהה משהו יוצא דופן בנער הארגנטינאי הזה - שילוב קסום של טכניקה, חזון והבנה כמעט על טבעית של המשחק. המחסור שלו בהורמון הגדילה, שהיה פעם אתגר פוטנציאלי לסיום הקריירה, נראה כעת כמו זיכרון רחוק. הטיפולים הרפואיים שמומנה על ידי ברצלונה הפכו את המגבלות הפיזיות שלו לנרטיב של חוסן. כל כדרור, כל תנועה היו עדות לנחישותו הבלתי מעורערת. אקדמיית הנוער של ברצלונה, לה מאסיה, הפיקה כישרונות רבים, אבל מסי היה שונה. מרכז הכובד הנמוך שלו, השליטה המדהימה בכדור וההאצה המהירה שלו גרמו למגנים להיראות כמו פסלים. פרנק רייקארד, מאמנה של ברצלונה באותה תקופה, ראה במסי כישרון דורי שזקוק לטיפוח ופריסה אסטרטגית. עד 2005, מסי לא רק שיחק כדורגל; הוא הגדיר מחדש איך אפשר לשחק את המשחק. רגלו השמאלית הפכה למכשיר מדויק, המסוגל להשחיל מסירות בלתי אפשריות ולהבקיע שערים שנראו כמתנגדים לחוקי הפיזיקה. הקהל בקאמפ נואו התחיל לזהות שהם עדים למשהו יוצא דופן - שחקן שיכול לשנות לבד את הדינמיקה של משחק.
